השבוע הייתי חולה. אתם יודעים מה זה בשבילי להיות חולה?… על ארבע הלכתי לעבודה, חזרתי סידרתי, טיפלתי, עשיתי…. ועד שלא קיבלתי אזהרה מהרופאה שאני צריכה לשכב לנוח אחרת המצב לא יהיה טוב… מי בכלל יכל לעצור אותי….

על מי שיש לה בן-זוג יודעת מה זה שגברים חולים. הם הכי מסכנים, יש להם צמרמורות בכל הגוף והם ישר נופלים למשכב. למה אני לא יכולה להיות כזאת? לסחוט מהמחלה את מה שמגיע לי? אם אני כבר חולה אז שמישהו יפנק אותי! אבל לא… בכל אישה מתחבאת פולנייה קטנה – עושה ומתלוננת : " 40 מעלות חום ואני רצה כמו מטורפת…. למישהו אכפת?…" / "שטויות… זה בסך הכל צינון…"

בקיצור, איזה עם אנחנו…

אז השבוע הייתי חולה וקיבלתי חופשת מחלה, לשבת לנוח בבית.

הבעל בעבודה, הילדים בבי"ס ובענייניהם ואני לגמרי לבד… מה עושים עם כל הזמן הפנוי הזה? שכחתי שיש כזה דבר.

נתתי לעצמי בדיוק שעתיים ליהנות מכל הסיטואציה ומייד מצאתי את עצמי שוטפת כלים, מפעילה מכונה, מחליפה מצעים, אולי נבשל איזה משהו… בקטנה, לא משהו רציני… (יצאה לזנייה פיצוץ ועוגת שוקולד למות…)

בסופו של דבר, שנחתתי על הספה ועצרתי לרגע, הבנתי שהבעייה היא אצלי! אולי לא כל-כך בעייה, אלא יותר מהות. העשייה היא המהות שלי. השגרה הזאת שאנחנו מתלוננים עליה כל הזמן, בשבילי זה כל העניין!

כנראה שאני מודדת את עצמי בדברים שאני עושה, ואני מאמינה שיש שם עוד הרבה כמוני, ובטוח שמרבית הנשים מזדהות איתי. בחיי היומיום אנחנו גם ככה נדרשות למלא מספר רב של משימות שרובן מתנהלות בו-זמנית, מה שנקרא מולטיטסקינג , אז מה הפלא שאנחנו לא מסוגלות לנוח לרגע (והרבה פעמים גם לא יכולות). מתוקף עיסוקי בחיים, העבודה שלי לעולם לא נגמרת וכיוון שהעסק שלנו הוא משפחתי, אז את העבודה תמיד לוקחים באיזושהי צורה הבייתה. ואני יכולה להתלונן מפה ועד הודעה חדשה… מי שמכיר אותי יודע שהעבודה היא חיי והעשייה היא חלק בלתי נפרד ובלתי נגמר ממני. תוצאת הסיפוק מכל הטירוף הזה שווה את הכל ולזה עדיין לא המציאו תחליף.

אז שיהיה שבוע פורה,

פרידה

אם הייתם פותחים את המילון בערך : "מולטי-טסקינג" , סביר להניח שהייתם מוצאים תמונה של אישה, ביד אחת מחזיקה תינוק, ביד השנייה מגהצת ותוך כדי גם מבשלת ומקפלת כביסה.

החברה מצפה מאיתנו הנשים, לעמוד בכל המשימות האלה וגם לנהל קריירה במקביל, מבלי לדעת שזה גובה מאיתנו מחיר.

בואו נודה על האמת, היינו מעדיפות לפתוח את הבוקר שלנו הרבה יותר רגוע… עם איזו כוס קפה ועיתון במרפסת, השמש מלטפת.. ושקט… כן, שקט! אזיה מצרך נדיר!

אז עברנו את הטירוף של הבוקר עם הילדים ואנחנו בדרך לעבודה. אז זהו, שהעבודה מתחילה כבר בדרך אליה.

היום, בעידן של זמינות מיידית, עם האייפון, האייפד ודומיו, מצפים מאיתנו להיות זמינים תמידית, ואם חס וחלילה לא ענינו, משלחת החיפוש כבר בדרך….

ריבוי המשימות והלחץ הגדול המוטל עלינו, לא אומר שאנחנו פרודוקטיביות או מנהלות את חיינו ביד רמה, להיפך, מחקר שנעשה לאחרונה מראה כי איכות העבודה ירודה והלחץ בו אנו נתונות, פוגע בבריאות הנפשית שלנו (ספרו את זה לשערות הלבנות שממשיכות לצוץ ולקמט הנוסף שגיליתי אתמול). מסקנות המחקר מראות כי על המעבידים לאפשר לעובדיהם לסיים את יום עבודתם יותר מוקדם ולהוריד מנטל העבודה שלוקחים הבייתה. במקביל, לאפשר ולעודד אבות לקחת חלק במטלות המשפחתיות , לגלות מעורבות ולבלות יותר זמן בחינוך הילדים.

תרשו לי לגחך…

גברים לעולם יישארו גברים ולבקש מהם לעשות כמה דברים במקביל, סביר שדבר לא יבוצע.

לגבי המעסיקים, קשה לי להאמין שבעולם העסקים, בו כולם נאבקים על מקומם בשיניים, פתאום יחליטו של האמהות או האבות יסיימו לעבוד ב-3 כדי לבלות זמן איכות עם משפחותיהם… חחח… אולי ביקום מקביל.

הבעייה הכי גדולה היא אצלנו הנשים, הרי אנחנו לא יודעות להרגע, הראש תמיד עובד והדאגה לא נגמרת.

אז גברים, אל דאגה, אתם יכולים לנשום לרווחה, שום דבר לא ישתנה ולא השתנה.

סופ"ש משפחתי לכולם.

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מתלוננים – "אם רק הייתי יכולה לשכפל את עצמי הייתי מספיק/ה הכל…" יש רק 24 שעות ביממה ומיליון דברים לעשות. הטירוף בחיי היומיום שלנו – מישהו צריך לעשות סדר בבלאגן!

כמו שתינוקות צריכים שיציבו להם גבולות כדי להתפתח, גם אנחנו, בחיינו הבוגרים זקוקים להצבת גבולות, כדי שנדע להתמקד ולהשיג הרבה יותר. נכון ש-OVER  זה לגמרי באופנה, אבל בחיים האמיתיים OVER מידע, OVER ניירת ו-OVER מכל דבר, מונע מאיתנו להתמקד במה שחיוני באמת בעבודה ובחיים.

אנחנו חיים ללא גבולות וזה מתחיל מהדברים הקטנים כמו קניות בסופר. כמה פעמים הלכתם עם רשימה וחזרתם עם מיליון דברים נוספים.

איש חכם ממני, בשם ליאו בבאוטה, כתב ספר שלם בנושא, שבו הוא מתאר כיצד לעשות סדר בחיינו. הוא טוען שאנחנו נהנים מתחושת החופש, אך באיזשהו שלב היא הופכת מעיקה ואיננו מסוגלים לעמוד בלחץ הנובע מהניסיון לעשות הכל.

אז איפה מתחילים? – החיים של כל אחד שונים מהשני, לכן צריך לנסות להתחיל בתחום אחד. חישבו איזו פעילות גוזלת מכם הרבה זמן, למשל: כמה אתם מדברים בטלפון? כמה פעמים אתם בודקים אי-מיילים? כמה זמן אתם מקדישים לגלישה באינטרנט?

בתור התחלה ביחרו בתחום בו קיימת סבירות גבוהה שתצליחו והחליטו על מספר שרירותי (שתוכלו לעמוד בו כמובן) כגבול אליו אתם מנסים להגיע. תנו לעצמכם שבוע ניסיון ואז נסו להרחיב לתחומים נוספים.

אני לגמרי "פריקית" של כל הספרים שמסבירים איך לחיות טוב יותר ולהיות מאושר, אבל במקרה הזה, כל הנזירים למיניהם שמכרו את הפרארי שלהם (וקנו מייד אחת חדשה), יכולים לשמור את התיאוריות שלהם לעצמם. אני כנראה אמשיך עם הטרפת הזאת בחיי היומיום שלי, אמשיך להתלונן שאני לא מספיקה כלום, והאמת היא שאני לא חושבת שאוכל להיות מאושרת בלי הטירוף הזה, זנ מה שמניע אותי. אני כנראה אוהבת לחיות בבלאגן המסודר שלי.

הצלחה – מילה כל כך גדולה. הצלחה נמדדת בהרבה פרמטרים, אבל אצל כולנו, בעולם החומרני בו אנחנו חיים, הצלחה כמעט תמיד שווה כסף. אנחנו נמדדים עפ"י המשכורת שאנחנו מרוויחים, הבית בו אנחנו גרים והמכונית בה אנו נוהגים. להיות בעל ממון היום זה לא פוליטקלי קורקט. בעלי הממון, שפעם החברה נשענה עליהם על מנת להתפתח ולהפריח את הכלכלה  הפכו היום לחזירים קפיטליסטים מהם העם דורש צדק חברתי.

שחלילה לא יובן מכך שאני נגד המחאה החברתית, להיפך, זוהי אחת הפעמים הבודדות שהעם באמת הוכיח אחדות, השתמש באחד הכלים החשובים במדינה דמוקרטית ויצא להפגין ולהילחם על מה שחשוב לו.

הרצון שלנו להתעשר הוא טבעי, כמו הרצון של הציפור לעוף או של צמח לצמוח. כולם רוצים להיות עשירים. כנראה שיש משהו בכסף שמבלבל את כולם. למרות שכסף בהגדרתו הוא אמצעי, אנחנו מתייחסים אליו כאל סיבה שבזכותה אדם נחשב מצליח.

עניין הלגיטימיות להרוויח כסף ולנפנף בעושר יוצרת בלבול בין הרצון להרגיש שיש יחס הוגן בין העבודה וההכנסה שלך לבין היכולת לכלכל את עצמך. חוסר היכולת להגיע ליציבות כלכלית למרות תואר באוניברסיטה והרבה שעות עבודה, יוצר תיסכול גדול ונדמה שחלוקת המשאבים אינה הוגנת, ואני בתור אדם המשתייך בהגדרתו ל"עשירים" יכולה להבין את זה. אבל האם "העשירים" צריכים להתנצל על המשכורות שהם מרוויחים, שרובם בנו את עצמם במו ידיהם? האם להצליח היא מילת גנאי? העובדה שחלקנו גרים בבתים יפים ומשתכרים יפה יותר מאחרים אינה פסולה, להיפך, היא הוכחה שהשגנו משהו בחיים בזכות עצמנו.

הלוואי שלא היינו ממליכים את הכסף והחיים היו מתמקדים במה שחשוב באמת והיינו מבינים שהצלחה היא בעצם דבקות ברעיון מסויים ופעולה בעקביות לעבר אותה מטרה שלא בהכרח צריכה להיות קשורה בכסף. זה לא שאנחנו  צריכים לזנוח את תענוגות החיים המודרניים ,לעבור לאיזה יער ולחיות באוהל (למרות שיש אנשים שזה עושה להם את זה….). צריך לקחת מכל דבר במידה, וההצלחה שלנו בסופו של דבר היא היכולת להתפרנס מהדבר שמשמח אותנו ומאפשר לנו לבטא הכי טוב את מי שאנחנו.

כן חברים ובעיקר חברות, כנראה שהלכאורה חורף שהיה לנו השנה, נגמר סופית, כי החלה עונת הצילומים וגם אנחנו שינסנו מותניים לקראת קולקציית הקיץ לשנת 2011…

אתם רק יכולים לדמיין את הלחץ והבלאגן לקראת יציאת קטלוג / קולקצייה חדשה…. קודם כל, מה נלבש? צריך לבדוק טרנדים ותחזיות , לראות מה קורה בעולם ומה יהיה חם הקיץ. יופי… אבל לא כל מה שהולך בחו"ל מתאים לקהל הישראלי.. מחפשים בדים, מציירים דגמים, תופרים, מתרגשים, מתייאשים, מתעצבנים ותולשים הרבה שערות,כדי שבסופו של דבר תעמוד קולקצייה מושלמת בחנויות.

ואם אתם חושבים שכאן זה נגמר… אז זהו שעכשיו מתחיל הבאלגן הרציני – הקטלוג. את מי ניקח השנה? אנשים לא מבינים את חשיבות בחירת הדוגמנית / פרזנטורית המובילה את המותג, לפעמים על אותה פרזנטורית ייפול ויקום דבר. מי שמייצגת את המותג צריכה להתאים לו מבחינת מה שהיא משדרת וכמובן להביא ערך מוסף שהקהל יוכל להתחבר אליה, ודרכה אל המותג. אז העונה החלטנו ללכת על מישהי שהבאזז התקשורתי סביבה בעיצומו – עדי הימלבלוי !

לא הדוגמנית הקולבית האולטימטיבית, עדי מביאה איתה לוק צעיר, נשי וסקסי שהתאים לנו בול עם הקונספט של הקטלוג הקיץ, שבחרנו לצלם אותו, איך לא… בחוף הים.

יצא לנו יום שמש מושלם, ואחרי ימים של פגישות ותיאומים, יום הצילומים יצא לדרך.

תמיד אני מוצאת את עצמי מתבכיינת ומתלוננת, אבל בסופו של דבר, תחושת הסיפוק והגאווה מפצה על הכל.

אז בנות יקרות (ויסלחו לי הקוראים ממין זכר) , הקולקצייה הקיץ נשית, מחמיאה, ואני בטוחה שכל אחת תמצא את מה שמתאים לה .

אז צפו לקטלוגים ולניצני הקולקצייה החדשה בשבועות הקרובים בחנויות.

נתראה בעונה הבאה, שיהיה קיץ חם ומגניב

שלכם, פרידה

היום יום האם! כן, כן…. אני יודעת ששינו את זה ליום המשפחה, וזה כבר לא פוליטקלי קורקט בגלל תאי המשפחה האלטרנטיביים שנוצרו בעשור האחרון, אבל עם כל הכבוד לאבות, ויש כבוד, אמא יש רק אחת!

כשהייתי ילדה היום היה מלווה בהתרגשות מה נכין לאמא. קנינו פרחים ,סידרנו את הבית והכנו ארוחת ערב.

כשהילדים שלי נולדו עוד הספקתי ליהנות ממכתבים מתוקים ומתנות שהכינו בגן ובבית הספר. כשהם גדלו הלכו ופחתו המתנות והצד הפולני שלי (לא שאני פולנייה, אבל בכל אישה יש קצת…) מצא את דרכו החוצה: "השנה ממש אכזבתם… תראו את הילדים של רותי, איך הם השקיעו בה…" . במשך הזמן נהיה יום האב והמשפחה…חבל, דווקא היה נחמד יום האם. 

כנראה שיום האם כנראה לא יוחזר לקונצנזוס הלאומי, אבל אני בכל זאת דורשת שיוחזר יום האם!

מבלי להפחית מכובד המטלות המוטלות על כתפיו של האב ומהרעיון היפה של יום המשפחה, אני חושבת שאנחנו הנשים זקוקות ליום האם, יום של התבוננות על העשייה שלנו, יום של הוקרה.

ואני רוצה לסיים עם שיר של אפרים סידון, שאני בטוחה שכל אמא באשר היא תזדהה איתו… אז אמהות יקרות, לחייכן!

אמא יש רק אחת,

ואנחנו אוהבים אותה מאוד,

ובאמת, אנחנו נותנים לה, את כל הכבוד.

את כל הכבוד להאכיל אותנו,

ואת הכבוד לכבס את בגדינו.

את הכבוד לשטוף את הרצפות,

ואת הכבוד לקנח את ישבנינו.

את הכבוד לסבול,

את הכבוד לטרוח.

את הכבוד לשרת אותנו,בכל הכוח.

אבל כמו שנאמר בפרקי אבות -

בשביל הכבוד צריך לעבוד!

אז קדימה, אמא,

גשי לעבודה.

תודה. 

כי אמא יש רק אחת – ועל כן,

אתמול היה לה יום ה-M,

מחר יחזור יום ה

התגעגעתם? יופי…. אני צריכה לשמר את מערכת היחסים בינינו בלי שיימאס לכם ממני מהר מדי…(:

השבוע אני רוצה לדבר איתכם על שיאים. לא של גינס. שיאים אישיים.

 כשהתיישבתי לכתוב, ניסיתי לדרג עם עצמי את השיאים האישיים שלי. החתונה שלי? שלושת הלידות שעברתי? יומולדת 40? מה יותר חשוב, שיא אישי או שיא בקריירה? בכלל שיא הוא עניין חמקמק וחלקלק. רגע הוא יכול להיות שלך ורגע של מישהו אחר. גם שהוא שלך סביר להניח שלא תתני לעצמך ליהנות ממנו יותר מדי ומייד תתחילי לעבוד על שיא חדש.

כשהקמתי את בוניטה, אישה בעולם קרייריסטי שנוהל בעיקר ע"י גברים, הדרך הייתה רצופה במכשולים ובעוד אנשים שמנסים לתפוס את המקום הבודד ההוא בפסגה. והדרך קשה, מלחמה יומיומית של למידה ואתגר, אבל זה הסימן שאתה בדרך למלעלה. אני יכולה להעיד על עצמי, שבתור אשת קריירה (ואני אומרת זאת בצניעות רבה), אני מונעת מהישגיות ותחרותיות , אבל השיא עצמו הוא אינו המטרה, אלא הביטוי להצלחה האישית שלי, השאיפה שלי להגיע לשיא בדרך הטובה ביותר ולזכות להכרה, ולו לרגע אחד….

לא סתם אומרים, שבסוף כל עלייה ישנה ירידה. כשאת למלעלה את נוטה לחשוב שתמיד תישארי שם ואת מרגישה בלתי מנוצחת, אך לשיאים יש תאריך תפוגה – ושניית הריגוש חולפת ומשאירה אחריה תהום פעורה…והאם את חושבת שאם תקרעי את עצמך בעבודה, הכסף יפצה על הקמטים? אז זהו שלא ממש…. בודד למלעלה בפסגה והאויר דליל…

ואולי המרדף הזה הוא מרדף סרק ואין שום דבר גדול שמחכה לנו. אלה החיים. האם לגרוף סכומי עתק, או לשבת במשרד פינתי במגדל שן זה שיא? יכול להיות שלאנשים מסויימים, הסטטוס מסמל שיא, אבל להרבה אנשים, ואפילו לי, החיים הם רצף של נקודות שיא , חלקם גדולים יותר וחלקם פחות, ואולי בכלל עצם הטיפוס לפסגה משכיח מאיתנו שיאים אחרים שעוברים אותנו והיו יכולים להיות שלנו לו רק היינו מעניקים משמעות במקום חדש…..

המצב רוח הפלספני הזה חייב להיגמר דחוף…..

קצת אירוני מצידי לא לצודד באנשים הרודפים אחר הפסגה, כאשר אני בעצמי תחרותית ורוצה תמיד להיות הכי טובה במה שאני עושה… אבל צריך להיות איזון בחיים, ובדרך שלנו לכבוש את היעד הבא, לחשוב אולי אנחנו לא צריכים עוד, אלא צריכים אחר. הרי כשנהיה זקנות ומקומטות ונסתכל לאחור, לא ישאלו אותנו על מספר המכוניות, הבתים או העו"ש בחשבון, אלא ישאלו אם היינו מאושרים וחיינו, ואני רוצה להגיד שחייתי ולא לקחתי את החיים כמובנים מאליהם, זה באמת יהיה שיא…

שיהיה אחלה סופ"ש

שלכם, פרידה

 קמת בבוקר, היה מטורף, התארגנת, ילדים, עבודה, פגישות, קניות, היה יום טוב / היה יום מבאס, וכל זה צריך להיכנס בשורת סטטוס?! צוקרברג, הרגת לי את חופש הביטוי….

אני מחשיבה את עצמי כדינוזאור בכל מה שקשור לרשת ולמחשבים, אני בן אדם של דף ועפרון, "אולד סקול" כזאת. למרות שגם לי יש דף פייסבוק (בכל זאת…), שאני חייבת להודות, לא פעיל במיוחד. היום כשמכירים מישהו חדש, באותה נשימה עם "נעים מאוד", מגיע המשפט "חפש/י אותי בפייס" , ככה שאין מצב שאתה לא בפייסבוק. הפייסבוק יודע עלינו יותר מדי, ובמקביל ממכר אותנו ברמות שעוזרות לנו להדחיק את העובדה הזאת. נדמה שהפרטיות מוערכת כאן יתר על המידה ואפילו לא נחוצה כלל, ופה באה לידי ביטוי הגאונות של צוקרברג, שאיתה אי אפשר להתווכח. הפלטפורמה שהוא יצר והצורך שזיהה, סחף מיליונים לתוך המפלצת הזאת, שרק הולכת וגדלה ומי יודע מה יהיה השלב הבא…

אני יודעת שמה שאני אגיד עכשיו יגרום לאנשים לרצות לצלוב אותי , אבל אני בתור אדם יוצר, כותב , מדמיין ובעיקר חולם, חושבת שהעולם אינסטנט הזה, שדחוס למספר תוים מוגבל, לא יכול להעריך יכולת כתיבה והופך הכל לרדוד ומיידי, ואם אפשר גם שהכל ייעשה במקומנו, זה יהיה מעולה. זמן המתנה לא נמצא בלקסיקון – פעם היינו מחכים בסבלנות לספר שייצא או לטור שבועי בעיתון. היום, אם זה לא במרחק קליק אחד, תשכחו מזה, למי יש זמן בכלל….

שלא יצא מכל זה שאני אנטי-פייסבוק (חס ושלום!), אני מאוד מעריכה ומבינה את העוצמה והכוח של הכלי הזה ובהחלט משתמשת בו. העולם נהיה הרבה יותר קטן ונגיש וזה בהחלט עוזר לבעלי עסקים למקומות שבעבר לא חשבנו עליהם, מבלי להשקיע מאמץ או כסף מיותרים. אני רק חושבת ששכחנו איך לבטא רגשות ביותר מ- (: או ): , מי היה מאמין שצירוף של שני מקשים במקלדת יהיה בעל משמעות… שכחנו מהי ציפייה ושכחנו לדמיין ולחלום…

אז אם אתם חזקים מספיק, תעשו הפסקה לסופשבוע אחד, בלי להעלות תמונות, בלי לצ'טט, בלי לתייג – תנסו, מקסימום תצא לכם מזה שורת סטטוס.

שיהיה אחלה סופ"ש,

שלכם, פרידה

היה לי בראש רעיון לבלוג השבועי, אבל לאור השריפה הקטלנית המשתוללת בכרמל השתנו קצת התוכניות…

אילו מילים אפשר לכתוב שיציעו סוג של נחמה…? לא סתם אומרים שכל היהודים אחים, הצרות הן אלו שמאחדות אותנו והלב שלנו בטוח לא נשאר אדיש לכל התמונות הקשות.

פיתחנו סוג של "עור פיל" לאור כל המאורעות שאנחנו חווים במהלך הזמן במדינה שלנו, ההשפעה חודרת מעטה חיצוני בלבד, כי אם ניתן לה לחדור יותר עמוק, קרוב לוודאי שנשתגע….

אז אני רוצה להציע בריחה לרגע מהמציאות (כי אליה אנחנו תמיד חוזרים, אפילו שלפעמים מחוסר ברירה), במיוחד לנו הנשים שמחפשות את הפינות האלה לפחות פעם ביום…(:

ואחת הדרכים היא כמובן שופינג! אז כדי שתישארי מעודכנת (כי אנחנו אוהבות להיראות טוב בכל מצב), אספנו בשבילך קבוצות פריטים שיעשו לך חמים בלב

המנומר חזק מאוד העונה ובעל נוכחות מאוד חזקה, לכן ביחרי והשתמשי בקפידה ורסני אותו באמצעות פריטים בצבעים רגועים כמו שחור או כאמל.

מחוייט – אין על השמלה השחורה הקטנה (ואם אין לך אחת כזאת עד עכשיו, רוצי מהר לקנות!) העונה מעצבי העל השכילו לשלב פריטים מחוייטים שכולנו מכירים, כמו מכנסיים מחוייטות וג'קטים, שיש להם מראה יותר נוקשה, לחולצות שיפון רכות, נשפכות ומאוד נשיות. תמיד תוכלי להוסיף סיכת פרח לשדרוג המראה.

נכון שחלקכם חושבים ששופינג עכשיו, זה ממש לא בראש סדר העדיפויות, אבל זה סוג של תרפיה, והנשים יעידו, שהרבה פעמים זה משכיח מהן, ולו לזמן קצר, את צרות היום.

שיהיה לנו סופשבוע רגוע ובשורות טובות, וליבנו עם תושבי הכרמל, הכבאים וכוחות ההצלה….ומגיע לנו נס חנוכה אמיתי!

שלכם, פרידה

השבוע אני רוצה לפנות לאישה האלגנטית החבויה/מוחצנת בכל אחת מאיתנו, ולמגמה בזירת האופנה לחזור לאלגנטיות וההידור הנשיים.

אולי בהשפעת סדרת הטלויזיה האייקונית Mad Man ואולי כי הגיע הזמן שגם לנשים הישראליות תהיה יותר קלאסה ושיקיות אירופאית.

ועל כך יש לנו להודות לשני עשורים זוהרים במיוחד: שנות ה-20 – המביאות את תכשיטי הוינטאג' משובצי האבנים ואת השמלות הנשפכות המציגות נשיות מסוגננת.

שימוש רב של שיפונים ותחרות רומנטיות הקורצות לסקסיות ומעדנות את הבגד.

שנות ה-50 – תחשבו מרלין מונרו, תחשבו הזוהר של הוליווד הישנה, עם שמלות נוצצות, מותן גבוהה וסילואט של "שעון חול" המציגות גוף מחוטב ונשי.

העונה הזאת, ללא ספק , לכל מי שקוראת לעצמה אישה יש שמלה!  ולא משנה אם את נשית ורומנטית או אישה חזקה ועצמאית, בתוך המגוון הרחב שמציעות הקולקציות העונה, בטוח תמצאי את השמלה המתאימה לטעמך ולאישיותך – ארוכה, קצרה, צמודה או רחבה.

אז נכון, תמיד שיש איזה אירוע נוצץ בארץ בוחנים את הסלב המתלבשות תחת זכוכית מגדלת ותמיד יש לכולם מה להגיד. ועד שסוף סוף מישהי מהן מעיזה ומגיע עם שמלת פרימיירה נוצצת שלא הייתה מביישת את השטיח האדום, כולנו מרימים גבה – "איפה היא חושבת שהיא נמצאת?? פה זה לא הוליווד…."

אז אני אומרת בנות, הגיע הזמן להכניס קצת גלאם ואבק כוכבים לחיים שלנו!

גם ככה אי אפשר להגדיר את החיים שלנו זוהרים כאשר אנחנו מתרוצצות בין הילדים, העבודה והבית – ממש לא the life of the rich and famous , אבל זה מה יש אז לפחות שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו עם איזה שמלה סקסית קטנה ושחורה שתזכיר לבן-זוגך למה הוא התחיל איתך מלכתחילה, או חצאית שמדגישה את המותן וחולצת שיפון רכה להשלמת המראה – שהבנות בעבודה ילמדו איך להתלבש, או עם טופ מתוכשט ונוצץ ומכנסון קטן ליציאה עם הבנות – את יודעת שעדיין יש לך את זה!

בקיצור בנות, האופציות אינסופיות ומתאימות לכולן, אז קחו את עצמכן לשופינג נוסח הוליווד ותתפנקו באיזה שמלה…. עליי……

בינתיים תשטפו את העיניים במה שיש לבוניטה להציע לכן בהשראת הזוהר ההוליוודי.

שיהיה סופשבוע נוצץ במיוחד…

שלכם, פרידה